המכביה השלישית

 

המכביה שלא הייתה

בשנת 1950 התקיימה המכביה השלישית, הראשונה במדינת ישראל, תריסר שנים אחרי מועדה המתוכנן. מכביה זו, שתוכננה לפרטים לקראת 1938, לא התקיימה לבסוף. המשבר הגדול במדינות אירופה, לנוכח עליית הנאציזם והפשיזם, האלימות הערבית בא"י (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) וחששותיהם הכבדים של שלטונות המנדט הבריטי, כי מכביה זו תגדיל באופן ניכר את היקף העלייה ה"בלתי לגאלית" לא"י - כל אלה גרמו לביטול המשחקים. בישיבת מזכירות מצומצמת, בהשתתפות 4 חברים בלבד, הוחלט לא לקיים את המכביה השלישית במועדה המתוכנן. 

פרוץ מלה"ע השנייה, בספטמבר 39', החניק כל ניסיון לחדש את המשחקים לשנים רבות. המלחמה והשואה הנוראה בעקבותיה, הביאו לחיסולן של קהילות שלמות. מיליוני יהודים ניספו, וביניהם חברים רבים בתנועת המכבי.  הממשלה הבריטית בראשותו של צ'מברליין, פרסמה בשנת 39' את "הספר הלבן", שהגביל משמעותית את העלייה היהודית והטיל גזרות קשות על רכישת קרקעות ע"י יהודים. הישוב היהודי נקרא להתגייס לצבא הבריטי ורבים מקרב חברי מכבי א"י הצטרפו, במסגרת "פלוגת המכבי".

רק לאחר הכרזת המדינה, יציאת אחרוני "הכלניות האדומות" את הארץ וסיום מלחמת השחרור, החליט הקונגרס העולמי ה-10 של הסתדרות מכבי העולמי, לעורר מחדש את  המפעל המפואר, שקיומו נגדע בנסיבות כה טרגיות. באיחור של 12 שנה, חודשו המכביות בא"י, ומהפעם - על אדמתה של מדינת ישראל החופשית. 

המכביה ה-3
י"ז-ל' בתשרי, תשי"א

תותחי מלחמת העצמאות אך נדמו, כאשר נערכה, בסוכות 1950, המכביה השלישית במדינת ישראל. מכביה זו עמדה בסימן השינויים הכבירים שחלו בעולם היהודי בעשור האחרון. הדבר המוזר ביותר היה היעדרותן הרועמת של ספורטאי מזרח-אירופה ומדינות ערב. המשלחות  הגדולות וההישגיות ביותר של שתי המכביות הראשונות נבלמו מאחורי מסך הברזל. 

מכביה זו סיפרה לא רק על הסתלקותם מן השורות של טובי בני-הנוער מפולין, צ'כיה, גרמניה, הונגריה ורומניה, ולא רק על העברת מרכז הכובד של הגולה ממזרח ומרכז אירופה, לעולם האנגלוסכסי ולמדינות דרום-אמריקה, אלא גם על ראשית הגאולה: הייתה זו המכביה הראשונה שנערכה במדינת ישראל, לאחר קבלת עצמאותה, ולהבדיל מהמכביות הקודמות, מארגני המכביה היו חופשיים לנהוג כרצונם, ללא חשש מהתנגדות השלטון הזר או מתגובת הערבים. כ-800 ספורטאים, מ-20 מדינות השתתפו הפעם, ב-17 ענפים תחרותיים, כולל נציגים ממדינות שהייתה זו להן הופעתן הראשונה במכביה: קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, הודו,  אירלנד, פינלנד ושבדיה. ענפי הכדוריד והכדורסל חזרו לרשימת המשחקים, בעוד ענפי החתירה, טניס השולחן והקליעה למטרה לא נכללו הפעם, ועתידים היו לחזור במכביות הבאות. 

לראשונה הוחלט לאכסן את כל משתתפי  המכביה במקום אחד, כנהוג במשחקים האולימפיים. המקום שנבחר - מחנה נופש על חוף ימה של ת"א, מול שד' נורדאו, בזמנו - מחנה צבאי בריטי. הספורטאים שוכנו באוהלים, עשרה באוהל. ברמת-גן נבנה האצטדיון האולימפי הלאומי, 'אצטדיון המכביה'. ממשלת ישראל נסחפה ב"שיגעון לדבר" ותרמה למכביה 25 אלף ל"י. יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, כיבד בנוכחותו את משתתפי טקס הפתיחה, בייצגו את הנשיא חיים וייצמן, שחלה. 4 תותחים שהוצבו בפינות האצטדיון "השמיעו ברגע אחד את קולם", סמל לתקומת המדינה, ומילות "יזכור" הושמעו לזכר המיליונים שנספו בשואה. 

אותה שנה הוכרזה ירושלים כבירת ישראל והכנסת קיבלה את "חוק השבות", המתיר לכל יהודי בעולם לעלות ארצה ולקבל אזרחות. 170 אלף נענו לאתגר, רובם  ממדינות ערביות  בצפון אפריקה. רבים מהם שוכנו, מחוסר תנאים, במעברות. גם הסתדרות מכבי עולמי קיבלה אותה שנה החלטה חשובה - לפתוח את המשחקים לכל הספורטאים היהודים, כולל אנשי הפועל, ולא כפי שהיה בשתי המכביות הראשונות, שיועדו רק לחברי המכבי. 

במכביה השלישית בלטו כמה ספורטאים, שביניהם עתידים להיות כוכבי הספורט של ישראל בשנות ה-60: הכדורגלן אליעזר  שפיגל, חבר נבחרת ישראל, אביו של גיורא שפיגל, לימים שחקן מכבי ת"א בכדורגל, פרידה ברסון ליכטבלאו, זוכת מדליית הזהב בזריקת דיסקוס, אמה של אביבה ליכטבלאו, לימים אתלטית ושחקנית מכבי ת"א ונבחרת הנשים בכדורסל, והטניסאית אדית כהן-מינץ, אמו של שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לעתיד לבוא - תנחום כהן-מינץ, וסבתו של הכדורסלן אורי כהן-מינץ, המשחק בימינו אנו במכבי ר"ג ונבחרת ישראל. בין הספורטאים הזרים בלט המתאבק האמריקאי הנרי ויטנברג, זוכה מדלית הזהב במשקל כבד במשחקים האולימפיים, לונדון, 1948.