ציפורה רובין

 

צפורה נולדה בשנת 1946 היא ספורטאית ישראלית אלופה ושיאנית עולם פאראלימפית לשעבר.

היא הספורטאית המעוטרת ביותר מישראל בספורט הנכים. היא השתתפה ב-8 אולימפיאדות בהן זכתה ב-30 מדליות פאראלימפיות בארבעה ענפי ספורט שונים, מהן 15 זהב, 8 כסף ו-7 ארד (23 מדליות באתלטיקה 5 ,מדליות בכדורסל ,מדליית כסף בשחייה ומדליית ארד בטניס שולחן).

ציפורה רובין

היא אובחנה כחולת פוליו, משותקת בכל הגוף (לאחר מכן השיתוק נשאר רק

ברגלה השמאלית), ואושפזה מספר שבועות בבית חולים בפרדס כץ. היא נזכרת: "ההורים שלי באו לבקר אותי עם אחותי הגדולה, הם עמדו מחוץ לגדר ונופפו לי עומדת בחלון, ואני מנופפת בחזרה. רופא בא, הכה על זרועי, וסגר את החלון. אני חושבת ששם קצת נולד החלום הספורטיבי: לא להיות שונה, להיות כמו כולם. לעשות דברים שאחרים, בריאים, לא יכולים לעשות. שאף אחד, אף פעם, לא יכה בזרועי ויסגור עליי את החלון בגלל המצב שלי."

היא חזרה הביתה, הלכה, רצה, למדה לעשות סלטות, לעמוד על ידיה, להיות אחת מכולם, רק עם התקן על הרגל. כל הילדים טיפסו על עצי התותים בשכונה, ואכלו תותים בלי סוף, היא הביטה בהם בעיניים כלות. הטיפוס על העצים הכה על זרועה שוב. "הייתי קמה בבוקר לפני שכולם מתעוררים ומתאמנת בטיפוס", היא משחזרת. "כל יום כמה סנטימטרים. באחת הפעמים שברתי את היד, וחזרתי וטיפסתי, עד שאכלתי תותים

מהעץ כמו כולם".

רק שאם על החלק הפיזי היה אפשר להתגבר במידה מסוימת, שום דבר לא הכין אותה לעינוי הנפשי שעברה בשמונה שנותיה הראשונות בבית הספר. " שום דבר לא יכול היה לחסן אותה מהאכזריות הבלתי מודעת של ילדים, מהפחד שלהם מהשונה. בשמונה השנים הללו, חוץ משלושה ילדים אף אחד לא דיבר איתה.

גיל 14 גילתה את הספורט, את מועדון הספורט. שווה בין שווים. היא מתחילה לזרוק לסל, להדוף כדור ברזל ולחבוט בכדור טניס השולחן. היא מתאהבת בכידון, אבל במועדון אין מספיק מקום כדי להטיל אותו. היא

עולה על הטוסטוס עם האתלטית האגדית עם השם האגדי עוד יותר, עדנה מדליה ז"ל, וביחד הן נוסעות לשדה פתוח, הכידונים בידיהן, ומטילות כידון

סיפור על התגברות על מכשולים, על ניצחון הרוח - וכך דבריה: "אני אוהבת ספורט בצורה שלא תלויה

בכלום. הוא העצים אותי, רומם את הביטחון העצמי שלי, גרם לי לשכוח לגמרי שאני שונה, שאני נכה,

לשכוח את כל הילדים שראו אותי בתור אוויר"